"לטפל זו זכות גדולה וכל אדם הוא עולם ומלואו" | ראיון עם הסטודנט משה שומן

ראיון עם משה שומן, סטודנט בתוכנית להסבת אקדמאים לתואר ראשון בסיעוד

עם ותק של 15 שנה במד"א, לימודי תואר ראשון בסיעוד היו עבור משה שומן השלב המתבקש הבא, והוא משלב אותם בהצלחה עם חיי משפחה כאב לחמישה ילדים ובמקביל לעבודה והתנדבות כפרמדיק.

משה, איך הגעת לתחום הטיפול וללימודי הסיעוד?

תחום  הטיפול והרפואה תמיד עניין אותי ובגיל 15 התחלתי להתנדב במד"א, תחילה כנוער מתנדב, בהמשך כחובש וכונן, לאחר מכן הוכשרתי כנהג אמבולנס ובהמשך גם כפרמדיק. מהרגע שהגעתי למד"א, התחברתי מאוד לתחום רפואת החירום, ולדינמיות והאינטנסיביות הרבה שמאפיינת אותה. כיום אני עובד במד"א כפרמדיק ובנוסף גם מתנדב כפרמדיק וראש צוות המתנדבים ביישוב שלי, כוכב השחר.

אל לימודי הסיעוד הגעתי לאחר מספר שנים שבהם הייתה לי חברת סטארט אפ ועסקתי גם בשיווק דיגיטלי. הקורונה טרפה עבורי את הקלפים ומאחר והטיפול תמיד היה בנפשי, חזרתי בעצם אל המקום הכי טבעי שלי ונרשמתי ללימודי סיעוד.

האם הלימודים תורמים לך בעבודה?

בהחלט. הלימודים נותנים לי פרספקטיבה נוספת מעבר לידע ולניסיון שלי ברפואת חירום, ואני תמיד שמח להרחיב את הידע ולהכיר עוד אספקטים של המקצוע.

מה אתה הכי אוהב בתפקיד שלך כפרמדיק?

אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה מאוד לעשות את הדבר שאני הכי אוהב – לעזור לאנשים. אין ספק שלטפל באנשים זה המקום שלי והשליחות שלי, וגם אחרי 15 שנה בתחום אני מתרגש מהעבודה שלי ויש לי המון סיפוק מלהיות שם עבור מישהו, לעזור לו ולהציל אותו.

בנוסף כראש צוות המטפלים ביישוב שלי, כוכב השחר, יש הרבה מאוד הנאה בלעזור לאנשים שאני מכיר מהקהילה, וכשיש המשכיות של הקשרים גם מעבר לטיפול עצמו.

עוד ממד שאני אוהב בתפקיד הוא שלצד הידע הרפואי הרבה פעמים אנחנו נותנים לאנשים גם תמיכה נפשית, ומעשית. בין אם זה הכוונה ברגעים של מצוקה, בלבול וחוסר אונים, בין אם זה הקשבה לקשיש בודד ובין אם זה לדאוג ליידע את הרשויות שאותו קשיש זקוק לעזרה קבועה בבית.

אתה מרגיש שהמקצוע שינה אותך?

בוודאי. זוהי זכות גדולה לטפל, וגם אם הבעיות הרפואיות חוזרות על עצמן עם הזמן, כל אדם הוא עולם אחר, וכל קריאה לוקחת אותנו לעולם חדש שבו אנחנו פוגשים אנשים במצבים שלא תמיד חשבנו שנפגוש, ומכל אדם כזה אני לומד משהו.

זכור לך מקרה מיוחד?

יש רגעים מרגשים מאוד לטוב ולרע. אנחנו שותפים לחוויות משמחות כמו לידה, וגם לצערנו למקרי מוות. מקרה שזכור לי מהתקופה האחרונה הוא קריאה של אמא לתינוק בן כחודשיים שהיה במצב מאוד מאוד קשה, ולאחר שאבחנו שזוהי תגובה אלרגית חריפה, נתנו לו טיפול מתאים ובתוך שניות מצבו השתפר.

ואיך אתה משלב הכול עם חיי המשפחה?

ברפואת חירום אין שעות, קריאה דחופה יכולה להגיע בכל רגע כולל ליל שבת או אמצע הלילה. זה לא תמיד קל אבל אני מאוד אוהב את זה והמשפחה מבינה ומקבלת. לולא התמיכה וההבנה של המשפחה לא הייתי יכול לעסוק בתחום הזה.

ומה השאיפות שלך לאחר הלימודים?

אני מאוד אוהב את תחום רפואת החירום ומקווה להמשיך להתפתח בו ולהשתלב כאח בחדר מיון.