"פגשנו אנשים שהם בדיוק כמונו אבל איבדו הכל" | ראיון עם הסטודנטית חנה הראל

חנה הראל, אחות מוסמכת וסטודנטית לתואר ראשון בסיעוד במכללה האקדמית רמת גן, חזרה לארץ ממשלחת של שבועיים לטיפול בפליטים בגבול אוקראינה.

חנה הצטרפה למשלחת הומניטרית של עמותת One Middle East Agency, שבימים כתיקונם עוסקת בקירוב יהודים וערבים, והפעם נרתמה לטובת העם האוקראיני. "גרתי כמחצית מחיי באוקראינה ויש לי שם עדיין חברים טובים. הייתי צריכה לתת תשובה מהיום למחר, בדקתי עם המכללה, ולשמחתי תוך שעה הדיקאן חזר אלי, וגם ראש התוכנית ברכה אותי על נסיעתי".

למצוא דרכים לדאוג להם

המשלחת הגיעה לברגשורן, עיירת גבול הונגרית, שם הוקם מרכז קליטה ומעבר לפליטים. "התפקיד שלנו היה לקבל את האנשים, להקשיב להם ולמצוא דרכים לדאוג להם. רוב הפליטים היו אימהות עם ילדים קטנים, וגם אנשים מבוגרים מאוד, שהגיעו אחרי מספר ימים בדרך, בשיא הקור האירופאי, והיו זקוקים לאוכל, ביגוד, עגלות תינוקת, עזרה רפואית וגם הסעות לשדה התעופה או לתחנת הרכבת, בדרכם לביתם של קרובי משפחה ברחבי אירופה".

"כדוברת אוקראינית, סייעתי לרופא ההונגרי בתרגום ובכמה פעולות עזרה רפואית בסיסיות. עשינו גם הפעלות לילדים, והאימהות שלהם קיבלו קצת מנוחה וזכו לראות אותם מחייכים. היה מדהים גם לפגוש את המתנדבים ההונגרים, שעזבו עבודה וחיים, כדי לבוא ולסייע לבני עם אחר".

כמו לחזור לשיעור היסטוריה

"אישה אחת שנכנסה לי במיוחד ללב הגיעה עם תינוק מקורר שבכה ללא הפסקה, סרב לאכול ולא נתן להחליף לו את בגדיו הרטובים. הכנסנו אותם לחדר חם, שאלתי אותה איזה סרט ילדים הוא אוהב, מצאתי את הסרט ברשת, והתינוק נרגע והפסיק לבכות."

"אחרים, שהגיעו מהעיר חרקוב, שנהרסה כמעט לגמרי, ובנס נשארו בחיים – סיפרו שבדרך נכנסו לרכבת ואסור היה להם להדליק אור או להשתמש בטלפונים הסלולריים, כדי שלא יגלו אותם. עבורי זה היה ממש כמו לחזור לשיעור היסטוריה ולראות את הדברים והסיפורים מול עיני".

"אני מרגישה שהנסיעה הזו שינתה אותי. פגשתי אנשים שאיבדו בית ורכוש ולא יודעים מתי, ואם בכלל, יראו את בני משפחתם, וזה נותן פרופורציות אחרות לגמרי לגבי הדאגות היום יומיות שלנו. גם החברים במשלחת אמרו שהנסיעה שינתה את כל זווית ההסתכלות שלהם על פליטים, והם מבינים שהם אנשים בדיוק כמונו, חלקם היו בעלי תפקידים בכירים, וניהלו עסקים גדולים, וביום אחד הם איבדו הכל."